גרפיטי – אומנות או ונדליזם?
רכיבת סקייטבורד, תרבות ההיפ-הופ ואמנות הגרפיטי מתקיימות זו לצד זו מאז שנות ה-70' וה-80', וכבר לא ניתן לדמיין את האחת בלי השנייה.
מגרשי רכיבה רבים מקושטים באיורי גרפיטי ומשמשים כמעין מקדש להבעה עצמית, ואיש לא מתלונן על כך או רואה בזה ונדליזם.
אבל מחוץ למגרשים המצב יכול להיות שונה. גרפיטי נתפס לפעמים כהתרסה נגד הקהילה, כמפגע סביבתי או כסימן להתדרדרות
חברתית. לפי "תיאוריית החלונות השבורים", אפילו סימנים קטנים של אי-סדר בקהילה יכולים להוביל לכאוס, ומשם למלחמת
כנופיות ולהתמוטטות שלטון החוק (תזכורת: זו תיאוריה).
האמת נמצאת, כנראה, איפשהו באמצע. אנשים שיוצרים גרפיטי תופסים את עצמם כאמנים,
והסביבה הציבורית היא, מבחינתם, "משטח הקנבס" שעליו הם מציירים.
בנוסף, חלק מיצירות הרחוב הכי יפות, יצירתיות ונוקבות שקיימות היום מתבססות על הטכניקות והסגנון של אמנות הגרפיטי,
והן נוצרו באישורם ובעידודם של בעלי הנכסים והקהילה.
אז החלטנו לשאול כמה אמנים ואנשי אקדמיה האם לדעתם גרפיטי הוא אמנות,
ונדליזם, אומשהו בין לבין. אלכס הארווי הוא מייסד שותף ומנהל פרויקטים ב-Blank Walls, קבוצה שמזמינה ומנהלת פרויקטים
מעורבת, שיצר לאחרונה עבודות של אמנות רחוב באוסטרליה ובבריטניה. דן פירס הוא אמן של מדיה
בשביל אנתוני ג'ושוע, ראג-אנ'-בון מאן ו-50 סנט. ופרופ' אנדרו קולמן מלמד בבית הספר לתקשורת חזותית באוניברסיטת ברמינגהם סיטי.
האם אמנות יכולה להפוך לוונדליזם?
באופן לא מפתיע, הרעיון שאפשר להשוות הבעה יצירתית לוונדליזם אינו נפוץ בקרב
אמני גרפיטי. "גרפיטי הוא 100% אמנות", אומר פירס.
"הוא מסמל מרד, והוא מאפשר לאמנים להביע את עצמם בדרך חדשנית ומדהימה. עם זאת, לאנשים יש דעות שונות לגבי
ההגדרה של אמנות. אישית, אני מאמין שכל דבר
יכול להיחשב לאמנות אם יש לו משמעות עבורכם". אבל יש קווים אדומים שאסור לחצות. "אפשר לראות בגרפיטי סוג של
ונדליזם או השחתה אם מישהו קישקש
תיוג אקראי וחסר משמעות על איזה קיר ישן", הוא מסכים.
צריך להבדיל בין גרפיטי לאמנות רחוב. "אמנם שניהם מתקיימים ברחוב, אבל יש ביניהם הבדלים משמעותיים וקיים פרדוקס לגבי
האופן שבו החברה המודרנית תופסת
אותם", אומר הארווי. הוא מציין ש"גרפיטי באזורים ציבוריים נחשב לא חוקי רק מאז שהוקמה תעשיית שלטי החוצות".
קולמן מסכים עם פירס שיש גבולות מוסריים, אבל מתעקש שבסופו של דבר רק האמנים מחליטים.
"התשובה, לדעתי, תלויה בשאלה הבאה: האם הגרפיטי משחית
או הורס רכוש ציבורי?", הוא אומר. "אמנים רבים שיוצרים גרפיטי מאמינים שרכוש ציבורי
הוא הפלטפורמה הטובה ביותר להצגת העבודות שלהם,
במיוחד אם הם רוצים להעביר מסרים חברתיים או פוליטיים.
"באופן מעניין, ערים כמו אמסטרדם וברלין רואות בגרפיטי נכס תרבותי ומקיימות סיורי גרפיטי לתיריים. אני חושב שצריכה להיות הבחנה
ברורה בין תיוג, גרפיטי ואמנות רחוב.
לעיתים קרובות, קהילות ועיריות מזמינות מרצונן מיצגים של אמנות רחוב. היחס לגרפיטי השתנה באופן מהותי בשני העשורים האחרונים.
האמן בנקסי, למשל, שפעל בבריסטול,
היה בתחילת דרכו ידוע לשמצה. היום העיר ממנפת את התהילה שלו, והעבודות שלו מקבלות הערכה וכבוד מצד מבקרי אמנות.
שאלת האמינות
האם יצירות גרפיטי ואמנות רחוב שקיבלו אישור מצד גורמים רשמיים, יכולות להיחשב לאמינות מבחינה תרבותית? או שהן חייבות להתקיים מחוץ לחוק כדי
לשמור על היתרון שלהן? לדן פירס אין ספק: "כדאי להסתובב ברחובות במזרח לונדון ולראות את
היקף הגרפיטי שמוצג שם. כל האזור השתנה
והפך ללוח ציור אחד גדול, וזה ממש עזר לגרפיטי להתקבל במיינסטרים.
כיום מתייחסים לאמני גרפיטי כאמנים של ציורי קיר, מכיוון שהם מתמחים בפרויקטים ענקיים.
"אמנים כמו שפרד פיירי ו-Retna לגמרי מותחים את הגבולות ולא רק מציירים על קיר אלא על גושי בניינים שלמים,
לגובה מספר קומות. ציורי הענק האלה
מסובכים מאד ליצירה. הם דורשים תכנון ודמיון,
כוללים רכיבים אמנותיים כמו צבע וקומפוזיציה ולעיתים קרובות מעבירים מסר בנושא שוויון חברתי.
כדי להרים פרויקט כזה צריך כישורים ארגוניים מעולים
ואת הסיוע של העירייה המקומית. היצירות חייבות להיות 100% אמינות."
הארווי שוב מדגיש את ההבדל: "אמנות רחוב היא המשך של גרפיטי ואנחנו מאמינים שהיא יכולה לשמש
ככלי לחידוש חללים ציבוריים", הוא מציין. "במהלך השנים
הרבות שאנחנו עובדים בתעשיית האמנות, למדנו שאם מגדילים את השימוש בעיצוב מורכב ומשלבים נושאים כמו
הכלה וכבוד בקהילה, יש פחות סיכוי לוונדליזם
באזור שבו מוצגות היצירות.
ציור הקיר ליום הזכרון שצייר ג'רום דוונפורט (Ketones6000) ב-2018, הוא דוגמה טובה לכך.
קולמן דווקא כן סבור שיצירה שאושרה רשמית יכולה לאבד מהאמינות שלה, אבל לדעתו עדיין יכול להיות לה ערך אמנותי.
"לדעתי, ככל שאנחנו מתרגלים לראות אמנות רחוב
במקומות שבהם היא לא נכחה בעבר, כך האמנות מאבדת מההשפעה שלה", אומר קולמן. "לקירות ולפארקים שיועדו מראש
לגרפיטי יש פחות השפעה לעומת אזורים נטושים או
מוזנחים שמישהו שילב בהם אמנות באופן יצירתי. הכניסה של גרפיטי למיינסטרים פשוט תגרום לאמנים חתרניים יותר
לפרוץ גבולות וליצור דברים קיצוניים יותר.
"לכל אמנות חברתית צריכה להיות מטרה או כוונה, בין אם זה הבעה יצירתית או הפצה של מסר פוליטי, חברתי, הומוריסטי או ציני.
תיוג הוא חלק מדרך החיים של כנופיות גרפיטי
והוא עשוי להיראות שרירותי למי שלא מבין את התרבות. לגרפיטי העוצמתי ביותר יש את הכוח להפתיע או
לרגש אותנו כשאנחנו חולפים על פניו."
האם קיים גרפיטי גרוע?
אם כל הבעה אנושית היא תקפה וקבילה, אין דבר כזה גרפיטי גרוע. כמו שפירס אומר, "אם מישהו השקיע זמן
ומאמץ כדי ליצור פיסת אמנות יפה, מופשטת
או מרתקת, אז זה אמנות לכל דבר. רק הצופים יחליטו אם היצירה טובה או גרועה בעיניהם, אבל לדעתי
כל דבר הוא אמנות אם יש לו משמעות בעיניכם".
קולמן מסכים: "לא, אין דבר כזה גרפיטי גרוע. כל גרפיטי שמישהו יצר כאמצעי חזותי להבעה אישית, הוא תקף",
הוא אומר. "אנשים עשויים לטעון שבחירת המרחב
או המשטח הייתה לא חכמה או לא מתחשבת בקהילה, אבל עצם העובדה שנעשתה בחירה כזאת מעידה על הרצון של
האמן להותיר חותם במקום. מבחינה אסתטית,
כולנו יכולים להחליט מה בעינינו הוא גרפיטי מוצלח, אבל כנראה שנעשה זאת בהשפעת הערכים של העולם המערבי שגדלנו
עליהם ואולי נפספס את החשיבות התרבותית של המיצג".
הכתובת לא על הקיר
המסר שעולה בבירור מדבריהם של אנשי האמנות והאקדמיה הוא שיש לשמור על תרבות הגרפיטי,
מכיוון שהיא מקנה לאמנים דרך אמינה
ועוצמתית להביע את עצמם. שאלת הוונדליזם תמיד תעלה בהקשר של גרפיטי, אבל במציאות, נדיר לראות
גרפיטי שלא מוסיף משהו לסביבתו. עבור אמני
רחוב שמקבלים הזדמנות לטפס עם הצבע שלהם לראש הסולם, גרפיטי הוא דרך להגיב ולהביע ביקורת, להשתמש בכשרון
ובהומור שלהם ולעודד את החברה להתנהג באופן מצפוני יותר.
רובנו יכולים לחשוב על עשרות מראות מכוערים בעיר שלנו שהוזמנו ואושרו על ידי העירייה, כמו שלטי חוצות צעקניים,
פרויקטי דיור שלא תוכננו היטב וכבישים
רחבי ידיים שאין בהם מדרכות להולכי רגל. למרות שאנחנו לא אוהבים את המראות האלה, אנחנו מקבלים אותם. לכן יש משהו
מוזר בהתנגדות התרבותית שלנו דווקא כלפי גרפיטי.
אם הגרפיטי הסיג גבול או גרם לנזק פלילי, זו עבירה על החוק. אבל אם הוא שימש כאמצעי להעביר מסר ולפרוק רגשות והוא נראה
כמו מיצג אמנותי תוסס ומרגש – אז אפשר אולי לטעון שלא אוהבים אותו, אך אי אפשר לקרוא לו 'ונדליזם'.