האם גרפיטי הוא אמנות או ונדליזם?

סקייטבורדינג, היפ הופ וגרפיטי קיימים זה לצד זה מאז שנות ה-70 וה-80, עד כדי כך שקשה לחשוב על תחום אחד בלי האחר. כיום, סקייטפארקים רבים משמשים גם כמקדש לביטוי העצמי של גרפיטי, ואף אחד לא מתכוון להתלונן שמדובר בוונדליזם.

אבל בעולם הרחב יותר, הגבול לא כל כך חד וברור. אפשר להתייחס לגרפיטי בתור סמל להתפוררות של קהילות, מראה דוחה או הוכחה לקריסה חברתית. הוא נחשב למרכיב ב”תיאוריית החלונות השבורים” – הרעיון שאפילו סימנים מזעריים לאי-סדר בקהילה מובילים לאי-סדר רחב יותר, שבסופו של דבר מסלים למלחמת כנופיות ולקריסה של החוק והסדר (נחזור ונדגיש: זו תיאוריה).

ללא ספק, המציאות נמצאת איפה שהוא באמצע. אנשים שיוצרים גרפיטי רואים את עצמם כאמנים, המבטאים את עצמם על הקנבס הציבורי. הדקדוק של הגרפיטי – המדיה והטכניקות – הוא כיום הבסיס לכמה מהצורות הכי דמיוניות, יפהפיות ושנונות של עבודות האמנות הקיימות, והכול בברכת בעלי הנכסים והקהילות.

לכן, חשבנו שכדאי לשאול כמה אמנים וחוקרים בתחום מה דעתם על מקומו של הגרפיטי על הספקטרום בין אמנות לוונדליזם. אלכס הארווי הוא שותף מייסד ומנהל פרויקטים ב-Blank Walls, קבוצה שמממנת ומנהלת פרויקטים של אמנות רחוב באוסטרליה ובבריטניה. דן פירס הוא אמן בטכניקה מעורבת שלאחרונה יצר עבודות עבור אנתוני ג’ושוע, ראג-אנ’-בון מאן ו-50 סנט, בין היתר. לבסוף, פרופסור אנדרו קולמן הוא מבית הספר לתקשורת חזותית מהאוניברסיטה העירונית של ברמינגהאם.

האם אמנות יכולה אי פעם להפוך לוונדליזם?

באופן לא מפתיע, הרעיון שלפיו צורה של ביטוי אמנותי יכולה להיחשב לוונדליזם אינו רווח בקרב אמני הגרפיטי. “גרפיטי הוא 100% אמנות”, אומר פירס. “הוא סמל למרד, והוא מציג צורה חדשה ופנטסטית של יצירתיות, אבל מה שהופך אותו לאמנות זה דעתו של היחיד. אני מאמין שבאמת הכול הוא אמנות אם יש לו משמעות בעיניך.” אבל יש גבול מוסרי שאסור לחצות. “גרפיטי עשוי להשתייך לקטגוריה של ונדליזם או “השחתה” כשהוא ריסוס אקראי של שם על קיר ישן סתמי שאין לו כל משמעות”, הוא מסכים.

הבחנה חשובה חייבת להיעשות בין גרפיטי לבין אמנות רחוב. “קיימים הבדלים מרכזיים בין השניים, ויש סתירה לגבי אופן ההתייחסות לכל אחד מהם בתקופה המודרנית, על אף ששניהם קשורים בצורה פלואידית ל’אמנות של הרחוב'”, אומר הארווי, ומדגיש כי “רק מאז הולדת הפרסום נהיה לא חוקי לצייר גרפיטי בציבור”.

קולמן מסכים לדעתו של פירס שיש גבולות מוסריים, אבל מתעקש שבסופו של דבר מי שצריך להחליט הוא האמן: “התשובה לשאלה הזו היא האם הגרפיטי מחלל או הורס רכוש ציבורי”, הוא אומר. “אמנים רבים שיוצרים גרפיטי מאמינים שרכוש ציבורי הוא הפלטפורמה הטובה ביותר להצגת עבודות האמנות שלהם, במיוחד אם הם מבטאים רעיונות חברתיים או פוליטיים.

“מעניין לראות ערים כמו אמסטרדם או ברלין שמאמצות את הגרפיטי כנכס תרבותי, ומציעות לתיירים סיורים המתמקדים ביצירות הבולטות. לדעתי, צריכה להיות הבחנה ברורה בין מה שבעינינו הוא ריסוס סתמי של שם לבין גרפיטי ואמנות רחוב. האפשרות האחרונה לרוב מוזמנת על ידי עיריות או שכונות. צורות ההסתכלות על גרפיטי השתנו באופן משמעותי במהלך שני העשורים האחרונים. ערים כמו בריסטול מתהדרות בתהילה ובפרסום של בנקסי, וכמובן שעבודתו זוכה לכבוד בקרב מבקרי האמנות.”

שאלת האמינות

האם אמנות רחוב וגרפיטי, שמוזמנים מטעם באופן רשמי, יוכלו אי פעם להתקבל כאמנות, מבחינה תרבותית? או האם חייבת להתלוות אליהם מידה מסוימת של מחאה חברתית כשהם לא חוקיים? לדן פירס אין כל ספק: “כל מה שצריך לעשות זה להסתובב ברגל ברחובות של מזרח לונדון, כדי לראות את סדר הגודל של פרויקטי גרפיטי ששינו את פני האזור והפכו אותו לבד ציור אחד גדול, וממש עזרו לגרפיטי להתקבל. כיום קוראים לאמני הגרפיטי ציירי קיר, מכיוון שהם מתמחים בפרויקטי ענק.

“אמנים כמו שפ פיירי ורטנה לגמרי דוחקים את הגבולות, ולא סתם צובעים קירות אלא מציירים על גבי מבנים שלמים על פני כמה קומות. ציורי הקיר הענקיים האלה הם יצירות אמנות מורכבות למדי. הם מחייבים תכנון, דמיון ואלמנטים אמנותיים כמו צבע וקומפוזיציה. במרבית המקרים, נדרשת התמודדות עם נושאים שקשורים לשיוויון חברתי. הם דורשים כישורי ארגון משמעותיים ומעורבות של הרשויות המקומיות. הם נחשבים לאמנות ב-100%.”

הארווי חוזר ומדגיש הבחנה חשובה: “אמנות רחוב היא הרחבה של גרפיטי, ואנחנו סבורים שהיא יכולה לשמש כלי להחייאת אזורים ציבוריים”, הוא מציין. “לאור שנים רבות של עבודה בתעשיית האמנות, למדנו שבעזרת שימוש מקסימלי בעיצובים מורכבים ושילוב נושאים העוסקים בכבוד ובהתייחסות קהילתית רחבה, באופן טבעי עבודת האמנות שנוצרת מתוך כל זה מקטינה את הסבירות לוונדליזם באותו אזור. דוגמה לכך היא ציור הקיר ליום הזיכרון שצייר ב-2018 ג’רום דוונפורט [הידוע יותר בכינוי Ketones6000].” קולמן בהחלט רואה את הפוטנציאל לכך שעבודות שאושרו באופן רשמי לא יתקבלו, אם כי חשוב להבין שהן יכולות להיות בעלות ערך ואינן מפחיתות בהכרח מהאמנות שביסודן. “אני חושב שככל שנתרגל לראות אותן פולשות לאזורים שבהם הן לא נראו בעבר, ההשפעה שלהן תאבד”, אומר קולמן. “פארקים או קירות ייעודיים לגרפיטי נראים פחות אפקטיביים לעומת מצב שבו רואים מעוף יצירתי באזורים נטושים או מוזנחים. ככל שגרפיטי יהיה מקובל יותר מבחינה חברתית, זה יגרום לאמנים החתרניים יותר לפרוץ את הגבולות ולהיות קיצוניים יותר.

“כמו בכל אמנות שיש בה מעורבות חברתית, צריכה להיות מטרה או כוונה, לא משנה אם זה סתם ביטוי אמנותי או העברת מסר פוליטי, חברתי, הומוריסטי או אירוני. ריסוס שם על קיר הוא דרך חיים של כנופיות גרפיטי ויכול להיראות שרירותי לאלה שאינם מודעים לתרבות הזו. לחלק מציורי הגרפיטי המשפיעים ביותר יש את הכוח להפתיע ולרגש את הצופה כשהוא עובר לידם בהליכה או בנסיעה.”

האם יש דבר שנקרא גרפיטי גרוע? אם לכל ביטוי אנושי יש תוקף, הפועל היוצא הוא שאין דבר כזה שנקרא גרפיטי גרוע. כפי שפירס מסביר, “אם הושקעו זמן ומאמץ כדי להפוך את זה ליצירת אמנות יפה או מופשטת או מרתקת, אז זו צורה של אמנות. אם היא טובה או גרועה, זה תלוי בעיני המתבונן והוא זה שמחליט על כך, אבל הכול הוא אמנות אם יש לו משמעות בעיניך.”

קולמן מסכים: “לא, אין גרפיטי גרוע, אלא רק גרפיטי; בתור ביטוי חזותי אישי, כל גרפיטי הוא מחווה שיש לה תוקף”, הוא אומר. “אנשים עשויים לטעון שבחירת המקום או המשטח שגויה או אנטי חברתית, אבל עצם העובדה שזה קיים מרמזת על כך שלמישהו הייתה כוונה ליצור את הסימנים. מבחינה אסתטית, לכל אחד מאיתנו הזכות לקבוע מה לדעתנו הוא גרפיטי מוצלח, אבל אנחנו מסתכנים בהחלת הדעות הקדומות שלנו בקשר לערכי האמנות המערבית על משהו שייתכן כי הוא יוצא נגד חשיבות תרבותית.”

הכתובת לא נמצאת על הקיר

המסקנה העיקרית שנוכל לקחת מהאמנים והחוקרים היא שחיוני לשמר גרפיטי ואמנות רחוב בתור צורות ביטוי מקובלות שיש להן מקום. בכל דיון על גרפיטי, שאלת הוונדליזם תמיד תעלה, אבל במציאות, נדיר לראות גרפיטי שלא מוסיף משהו לסביבה שלו. עבור אמני רחוב שמגיעים לראש הסולם של ריסוס צבע, מדובר במודעות חברתית, התייחסות, ביקורת, הומור, כישרון והתחשבות

מרביתנו יכולים לחשוב על עשרות מראות דוחים בסביבה שלנו, שהשלטון המקומי שילם עליהם או אישר אותם – מתקנים מכוערים של שלטי חוצות; שיכונים שלא הושקעה בהם שום מחשבה; מדרכות שנחשבות לאזורים בלתי עבירים להולכי רגל. ועם זאת, הם נהיו מקובלים מחוסר ברירה. העוינות כלפי יצירות גרפיטי יכולה להתחיל להיראות כמשהו מטריד יותר מבחינה תרבותית.

אם גרפיטי פולש לתחום של נזק פלילי, זה נושא שדורש טיפול בהיבט החוקי. אבל כשהוא כולל אמירה, נותן ביטוי לרגשות ונראה מלא חיים ומרגש באותה מידה כמו האמנות הטובה ביותר, אסור שהמבקרים יבלבלו את “לא אהבתי את זה” עם “זה ונדליזם”.

אמנים שכדאי לחפש

איזה אמנים יוצרים כרגע את העבודות הכי מעניינות? את מי נשאל אם לא את אלכס, אנדרו ודן?

אלכס הארווי

ג’רום דוונפורט (Ketones6000) – בלי להיות משוחד מכיוון שהוא השותף העסקי שלי, הוא בכנות האמן שאני הכי מכבד, והוא זוכה לכבוד רב בחוגים רבים. העבודה שלו היא תמיד מהממת בעיניי, והמשמעות מאחורי העבודות שלו תמיד מחושבת היטב ומביאה שינוי חיובי לקהילות שנחשפות לעבודות שלו.

קוברה – פשוט בגלל כל מה שהוא השיג בקנה מידה עולמי. אחד מהאמנים הגדולים והמכובדים בעולם כרגע.רב בכל העולם Vhils- כזה סגנון ייחודי, זוכה לכבוד רב בכל העולם

ג’ואל ארטיסטה – הוא מקדם פרויקטי אמנות על בסיס קהילתי בכל העולם, שבוחנים נושאים חברתיים ומערבים בני נוער, במטרה לקדם שינוי חברתי חיובי. PichiAvo – צמד אמנים מכובד מספרד.

רוזי וודס – אחת משלנו, ולדעתי אחת מהאמניות המובילות.

אנדרו קולמן Kid Acne ו-Phlegm- אני אוהב את העבודה של אמני הגרפיטי האלה משפילד.

Space Invader 👾 – אני נהנה להיתקל באמן הזה, שמשתמש בפסיפס [בעבודותיו].

דן פירס

בן איינה – אני מעריץ מושבע של בן. הוא אחד מאמני הטיפוגרפיה המצליחים בעולם, ונחשב לחלוץ בחקר האמנות הטיפוגרפית בת זמננו. הוא צייר ציור קיר גדול כל כך עד שניתן לראות אותו מהחלל.

Sen2 – מתור הזהב של הגרפיטי בשנות ה-80, הוא היה אחד מהמייסדים של Mad Crew. כיום, הוא עבר מכתובות גרפיטי קלאסיות של ניו יורק לשילוב סגנונות גרפיים של אותיות עם אלמנטים תלת-ממדיים, דימויים באמנות הפופ וטכניקות של אמנות מופשטת. לאחרונה הוא הוזמן לעטר את מגרשי הטניס של אליפות ארה”ב הפתוחה.

שפרד פיירי – הוא צייר ציורי קיר ענקיים במרבית הערים הגדולות. מאז ומתמיד נהג לדבר בפתיחות על נושאים חברתיים ופוליטיים השנויים במחלוקת. לעתים קרובות הוא תורם ויוצר עבודות אמנות כדי לקדם מודעות לנושאים חברתיים ולשוויון.

Opake One – אמן גרפיטי מלונדון שפיתח טכניקת ציור ייחודית המשלבת דמויות מאוירות עם אלמנטים של גרפיטי. (כרגע אני משתף פעולה עם Opake One ביצירות אמנות, לקראת תערוכה משותפת ב-Artisan Gallery ב-7 בדצמבר, מ-13:00 עד 17:00.)